זכרונות ילדות

לכל אדם יש דמות אחת שהשפיעה עליו יותר מכל. מישהו שאפשר לומר שעיצב את מי שהוא היום. לפעמים זו דמות מפורסמת, לפעמים מורה או חבר קרוב ובמקרה שלי התשובה תמיד הייתה ברורה: סבתא אינגה.

בכל פעם שאני מזכירה את השם שלה, אני חוזרת לשורשים שלי ולמקור של הרבה מהדברים שהפכו אותי למי שאני. סבתא אינגה עלתה לארץ מבולגריה בשנות החמישים, ויחד עם סבי חיה כל חייה ברמלה. האמצעים היו צנועים, כמו אצל רבים באותה תקופה, אבל האלגנטיות שלה הייתה בלתי מתפשרת.

כמו נשים רבות בדור שלה, היא תפרה בעצמה את כל בגדיה. היא עבדה עם גזרות מירחון האופנה "בורדה", אבל עשתה זאת ברמה כל כך גבוהה, עד שכל מי שפגשה אותה היה בטוח שהבגדים נקנו בחו"ל. אני חושבת ששם התחיל החיבור שלי לאסתטיקה.

סבתא לימדה אותי לזהות את הבד הכי יפה ואיכותי בכל ערימה של בדים. היא לימדה אותי לשלב צבעים, להבין חומרים, לגזור, לתפור ולקשט. בימי רביעי היינו נוסעות יחד לשוק רמלה. היינו משוטטות בין הדוכנים ובוחרות בדים, ואז גם כפתורים, סרטי סאטן ופפיונים. כשהיינו חוזרות הביתה עם השלל, היינו מסדרות הכול בקופסאות. אני, ילדה קטנה ונרגשת מכל העושר הצבעוני הזה, הייתי נהנית לסדר שוב ושוב פעם לפי צבע, פעם לפי סוג ופעם לפי גודל.

לא היה חסר תירוץ לחזור לשוק. לפעמים זה היה אירוע שדרש שמלה חגיגית, ולפעמים פשוט כי סבתא החליטה שהגיע הזמן לחדש משהו בבית. פעם אחת, למשל, קנינו בד פרחוני בגוון חום בהיר והתאמנו לו סרטי קטיפה ורודים. ממנו תפרנו וילון לחדרי, כיסוי מיטה, כריות ואפילו עטיפות למחברות.

הרבה לפני שידעתי לקרוא לזה עיצוב, למדתי ממנה איך יוצרים בית. ולצד סבתא אינגה הייתה גם אמא שלי, חלי שהייתי קשורה אליה בכל נימי נפשי. לפני כשנתיים היא נפטרה, והלב עדיין לומד לחיות עם הגעגוע. חברה טובה שלי, ליהיא, יצרה לאחרונה מחווה מרגשת: היא דמיינה אותנו יושבות שלושתנו יחד לכוס קפה אני, אמא וסבתא.

והאמת?
מה לא הייתי נותנת בשביל עוד קפה אחד כזה איתן. לפעמים אני חושבת שכל מה שאני עושה היום הבחירות האסתטיות, האהבה לצבעים, לבדים, לפרטים הקטנים שמרכיבים בית הכול מתחיל שם. בשוק של רמלה, בין גלילי בדים, כפתורים נוצצים וסבתא אחת אלגנטית עם עין חדה ליופי. ואולי בעצם, דרך כל בית שאני מלבישה, אני ממשיכה קצת את הסיפור שלהן ♥